על הכתיבה

את אומרת

שאני כותב בגוף שני נקבה

כי זה בטח שיר אהבה

אבל את בסרט

וזה רק עוד משבר כתיבה.

חוויתם פעם משבר כתיבה? תקופה שרציתם לכתוב משהו ולא הצלחתם? אולי רציתם לסיים את הספר שלכם, או את התזה שהתארכה אל מעל למשוער. ואולי, פשוט רציתם להרגיש את האקסטזה הזאת, שפיצחתם שיר. כבר הרתחתם את התה, כיביתם את ה"נייד" (ונשארתם עם שתי האונות הקדומות והפחות אופנתיות), התישבתם מול המחשב ו... לא יצא לכם כלום?

הסיטואציה הזאת מוכרת. אבל היא כל כך פתירה ברגע שמבינים אותה ואת המקום שממנה היא באה, ולאחר שמבינים אותה- לא רואים וחווים משברי כתיבה באותה דרך יותר לעולם.

הבעיה הכי גדולה במשבר כתיבה, כמו דברים רבים בחיים הללו הוא ההגדרה השיפוטית שאנחנו נותנים לו. משבר - של הכתיבה. הכתיבה נשברה. הרצף קטע. המומנטום חלף ואנחנו תקועים.

לא צריך להיות פסיכולוג להבין שחשיבה מסוג זה אינה בדיוק מעוררת אותנו לחשוב באופן חיובי.

אך לפני הכל יש לומר שמשבר כתיבה הוא דבר שלא קיים באמת. היא הגדרה לא מדויקת שנתנו למצב אחר- אי כתיבה.

אי כתיבה היא מצב שבו אנחנו לא כותבים. זה כל מה שאנחנו יכולים להגיד על המצב הזה באופן עובדתי. ההגדרה של מצב זה כמשבר היא כבר בחירה שלנו.

הרי כל כתיבה אי פעם הגיעה ממצב של אי כתיבה.

דמיינו שאתם מתניעים רכב - מסובבים את המפתח ו... האוטו עדין לא נוסע. אבל במקום ללחוץ על הגז, אתם מכנים את המצב הזה כ"משבר נסיעה", יוצאים מהאוטו ומחליטים ללכת ברגל.

זה לא יוצר הגיון, נכון?

זה בדיוק מה שקורה כשאנשים מכנים מצב של אי כתיבה מיידית כ"משבר כתיבה". ההגדרה הזו עוזרת להם לוותר על הכתיבה ולהרחיק את העובדה הזאת מעצמם - מבלי להרגיש שזאת אשמתם.

וכאן נעוץ שורש הבעיה - האמונה שלנו שאנחנו אמורים לעשות משהו גורמת לנו להרגיש אשמים כשאנחנו לא עושים אותו.

האדם הוא החיה היחידה שלוקה באמונה שהוא תמיד חייב לעשות משהו. החיות הטורפות בטבע, כשהן אינן צדות, הן רובצות. הן מכלכלות את האנרגיה שלהן, ובוודאי שאינן חשות אשמות שהן רובצות.

לנו זה קשה. אנחנו מקבלים המון מידע בכל רגע נתון, בהרגשה שהכל ימשיך לקרות בלעדינו. שאנחנו כבר בגיל X ועוד לא הספקנו Y. שאנחנו לא מספיקים, שהתזה הזאת לא תגמר לעולם ושלמען השם, אפילו לכתוב על זה אנחנו לא מצליחים.

הדרך הכי בריאה להסתכל על הכתיבה, ואולי על כל דבר - היא כאל צעצוע. לדוגמה- אני מסתכל על האתר הזה כצעצוע חדש, שאני עוד לא יודע איך לשחק בו בדיוק, אבל מה שיפה בצעצועים - אפשר להמציא את החוקים בעצמנו. כתיבת שירים היא צעצוע בשבילי, היא לנסות לפצח משהו, לשחק עם המילים. הפסנתר הוא צעצוע בשבילי - התווים קופצים ממנו ומציעים לי את עצמם, ואני בונה אותם באיזה סדר שמתחשק לי. ברגע שאכריח את עצמי לנגן, אני לא אנגן דבר מתוך תשוקה. ברגע שאכריח את עצמי לכתוב- המילים לא תיענינה.

אני חושב שאחד הדברים המרכזיים שאני רוצה להציע כאן היא לא להסתכל אחרת על העשייה אלא דווקא על האי עשיה. להביט בה כמשהו טבעי שמבשל עשיה ברגע הנכון ולהפסיק להרגיש אשמה בחיים שלנו. החיים שלנו לא נמדדים בשום דבר על ידי אף אחד חוץ מאיתנו. כשנגיע למצב המשוחרר והחופשי הזה, הכתיבה והיצירה יגיעו אליהו יותר בקלות.

ומה הדרך שלכם להתמודד עם אי עשייה? אשמח כמו תמיד לשמוע מכם ולהחכים.

נדב

***

עדכונים באתר -

הוספתי לעמוד המוסיקה הקלטה של אחת מהופעות הקאנטרי הראשונות שלי לפני 3 וחצי שנים ששכחתי מקיומה ומישהי הזכירה לי עליה אתמול, אז הנה היא גם פה (אגב, ההדרן בהופעה מאולתר לגמרי). זאת הופעה שניגנתי עם נגן מפוחית עם נשמה ענקית בשם בר סידי.

כמו כן, הוספתי גם את עמודי היוטיוב והבנדקאמפ שלי לסושיאל בעמוד יצירת הקשר.

צפו להרבה דברים נוספים בקרוב :)