כלי הכתיבה השלישי הכי חשוב (אחרי מחק ועיפרון)

מה הופך כותב בינוני לכותב ענק? האם זו להטוטנות המילים? אולי היצירתיות? האם זו המורכבות או שמה הפשטות? ואולי בכלל זה המסר? או הרבדים הנסתרים? כולם חשובים, ואין חשוב מרעהו, אבל יש כלי אחד שגורם לרבים מאלו שציינתי למעלה לפרוץ בענק: אמפתיה, רבותי. אמפתיה. האמפתיה היא הכלי הכי חשוב לכותבים, ולכותבי דמויות בפרט. והסיבה היא שהיא הכלי הטוב ביותר שיש לנו להבין כיצד אנשים (ודמויות) חושבים ופועלים בהגיון. על כותבים לאהוב את הדמויות שלהם, בדיוק כפי שעל הורים לאהוב את ילדיהם ועל מורים טובים לאהוב את תלמידיהם (ולא במקרה שיאנוש קורצ'ק היה גם כותב נפלא). אמנם זה אכן עניין של אופי, אך אני יוצא נגד הלך המחשבה השכיח שאנחנו איננו בוחרים במי להתאהב. אני חושב שאנחנו בהחלט בוחרים, וגם שאפשר לשלוט בזה. וכותבים גדולים תמיד אוהבים את דמויותיהם. לא חשוב באילו צרות הדמות מסתבכת, כמה עמוק היא כורה את הבור שלה או באילו מחשבות איומות עוברות בראשה, בין אם היא בריון כיתתי, שופט מושחת או פקח שכונתי - אם לכותב אין אמפתיה לדמויותיו גם לקהל לא יהיה, ולרוב היא תהיה שטוחה ולא מעניינת. אמנם יש מקרים בהם כותבים בוחרים שלא לעודד אמפתיה עם הקהל. דוגמה מפורסמת לכך היא התאטרון האפי של ברטולד ברכט אשר ניסה להלך על החבל הדק וליצור ניכור מצד אחד (אשר לא יסחוף את הקהל לחוויה רגשית אלא יגרום להם לקום ולעשות מעשה בנוגע לאיבוד ערך הפרט), אך גם אמפתיה במינון הנכון מצד שני. אפילו ברכט, היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, ניסה לגרום לצופיו מידה מסוימת של אמפתיה. מעולם לא הייתי אבא, אך נדמה שהדבר דומה לחיבה הורית שיש להורים למעשיהם האסורים של ילדיהם. הם שופטים אותם עם הלב ולא עם השכל, ורואים תמיד את היופי באנושיות וחוסר המושלמות שבהם. אמפתיה היא דרכו של הכותב לכתוב דמויות המייצגות אנשים שנקרו בדרכו, שלעיתים פגעו והרעו לו, וכדי לכתוב אותן עליו לפתח אליהן אמפתיה. בכך הוא נכנס לנעליהן, מבין אותן, רואה את הילדים שהם היו וחווה את החוויות שגרמו להן לפגוע כפי שפגעו, ובסופו של דבר סולח ומתפייס עימן, ובעיקר עם עצמו. בשביל להבין את זה באמת, אני ממליץ להציץ בחיוך הרחב של מל ברוקס, הסאטיריקן היהודי ענק, בעודו מפזם עם דמותו של "היטלר" (שלמעשה היא רק דמות בהצגה המשחקת את היטלר, אך לדעתי זו היתה דרכו של ברוקס להציג את הצורר על הבמה מבלי להסתבך) את המילים לשיר שכתב לה ממש כמו אבא גאה - שיצר את דמותו מתוך אויר, וכעת היא חיה ונושמת בזכות עצמה.

מסכימים? חולקים על דעתי? מוזמנים לשתף בתגובות