top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תNadav Gal

למה סיינפלד היא הסיטקום הכי טוב בעולם

לאחרונה עלתה קרנה של "סיינפלד" אחת הסדרות האהובות עלי ביותר (או איך שאני מנסח את זה, "הסיטקום היחידי שאני עוד מוכן לראות") עקב רכישתה על ידי נטפליקס. לאהוב סיינפלד זה קצת כמו להיות יהודי. מדובר במיעוט נרדף שנפסל בדייטים כשהוא מצהיר שסיינפלד יותר מצחיקה מחברים, ומצד שני לפחות אתה חלק מקבוצה עם שפה משותפת, שגם את מחיצתם אתה לא יכול לסבול.

ועם זאת הפעם אני חש צורך בלתי נשלט להגן על בני עמי. הגיע הזמן לא להסתתר ולהודות, סיינפלד היא הסיטקום הטוב ביותר שנוצר מעולם. אולי הגיע הזמן לנסות להסביר גם למה.

כפי שציינתי, סיינפלד היא אולי הסדרה הכי יהודית שקיימת, בעיקר ברוח שלה: כמו ברבנות, גם היא נוטה להתפלפל ולהתדיין על הלכות זעירות וחסרות משמעות, כמו מה פסק הדין כשהדייט אוכלת אפונה עם מזלג. אמנם בין הישראליות ליהדות אמריקה יש פער של שמיים וארץ, אך אחד הקשרים שנשארו זאת אותה קוטריות יהודית טיפוסית.

יוצרי הסדרה, ג'רי סיינפלד ולארי דיויד, ממש כמו לנון ומקרטני, יצרו שילוב כוחות חד פעמי: בכתיבת הפרקים לארי היה אחראי בעיקר על העלילה וג'רי בעיקר על הדיאלוגים. כל כותב במעלותיו.

כדי להבין את הגאוניות של לארי צריך להבין מה זאת פוגה: פוגה היא צורה מוסיקלית פוליפונית שבה לכל קול יש עצמאות ויופי משלו, ועם זאת כל הקולות נשמעים נפלא יחד. זה קשה מאד לכתוב פוגה מוצלחת, ולא רבים המוזיקאים שמעיזים לנסות היום.

והנה ההקשר: בשלב מסוים, לארי שם לב שהשחקנים לא אוהבים כשכותבים להם עלילות משניות ומתוך ריצוי יהודי טיפוסי החל לכתוב עלילות מרכזיות לכל אחת מהדמויות בכל פרק. ואם זו לא עבודה מספיק קשה, הוא הבין לדאבונו שאם ישלב את העלילות אחת בשנייה זה יהיה מוצלח אפילו יותר - ממש כמו באותן פוגות. הוא הצליח לעשות את זה בצורה בלתי רגילה, עד שזה נהיה הרף החדש של הסדרה והוא נאלץ לעשות את זה תמיד. זה קשה עד בלתי נתפס לכתוב עלילות מסורגות שכאלה, שבוע אחר שבוע, כפי שזה קשה לכתוב פוגה מדי שבוע. לכן לארי דיויד הוא באך של הקומדיה.

גם יכולותיו המיוחדות של סיינפלד תרמו ונתנו לסדרה את הטון שלה. הגאונות של סיינפלד היא בזיקוק ההומור: ניתן לראות את זה גם בסדרות וגם במופעי הסטנדאפ שלו. הוא איננו מנבל את הפה לעולם כשלקלל, במיוחד בניב האמריקאי, היא הדרך הכי פופלארית להשיג צחוק מהקהל. כולם עושים את זה כדי להגיע לאותה גרוטסקיות הומוריסטית (כולל לארי ב"תרגיע", שנורא אוהב לקלל ולהיות מקולל). ג'רי עם זאת, מנסה לזקק את המצב הקומי מכל סיטואציה ולהגיש אותה בצורה הטהורה ביותר שלה, ללא הקריזות והקשקושים מסביב, ממש כמו מלטש יהלומים. נדמה שג'רי לא רוצה רק להצחיק את הקהל אלא לחקור כמו מדען את האלמנט הנסתר בקומדיה.

לאחר סיינפלד, וזה לא היה פשוט לשניהם, כל אחד מהיוצרים ניתב את יכולותיו מחדש - לארי דיויד יצר את "תרגיע", סדרה עם עלילה מובנית אך שכל הדיאלוגים בה מאולתרים, ואילו סיינפלד המשיך להופיע ולחקור את ההומור בתכניתו "קומיקאים במכוניות שותים קפה".

סיינפלד היה הכוח המניע מאחורי הסדרה - לארי שנא כל רגע, איים לעזוב בכל סוף עונה, ובעונה השביעית מימש את הבטחתו. הסדרה המשיכה קצת אחריו, אבל אין ספק שהחיבור המיוחד בין השניים יצר סדרה שלא נראתה כמוה על המסכים מאז.

עוד לא התחלתי את הבינג' מאז שסיינפלד עלתה לנטפליקס. אני חושש שכשאתחיל כבר לא אצא מהבית, ואני לא יכול להרשות את זה לעצמי כרגע. יש לי יותר מדי הופעות.

מימין לשמאל: ג'ייסון אלכסנדר, ג'וליה לואי דרייפוס, מייקל ריצ'ארדס, ג'רי סיינפלד ולארי דיויד.




21 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

התבחבשות אמנותית

אמנות (משירים וציורים ועד להצגות וסרטים) יכולה להרשים, לרגש, ליצור הזדהות, לאחד, להעביר מסר, לבטא, לעשות כסף ועוד מלא דברים נוספים. ברור. וכולם לגיטימיים. אבל את כל הדברים האלה - אפשר לעשות גם באמצעים

bottom of page