top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תNadav Gal

התבחבשות אמנותית

אמנות (משירים וציורים ועד להצגות וסרטים) יכולה להרשים, לרגש, ליצור הזדהות, לאחד, להעביר מסר, לבטא, לעשות כסף ועוד מלא דברים נוספים. ברור. וכולם לגיטימיים.

אבל את כל הדברים האלה - אפשר לעשות גם באמצעים אחרים.

אפשר להעביר מסר כמו "ירושלים צריכה להשאל שלמה" למשל, גם בלי שיר.

יש שיגידו ש"ירושלים של זהב" עושה עבודה אפקטיבית יותר, אולי. ועדיין, את המסר אפשר להעביר גם לא בצורה אמנותית.

וכמובן אפשר להעביר, עם ובלי אמנות, את המסר המנוגד ("ירושלים של ברזל").

לא זה מה שמבדיל בין בידור לאמנות בעיני.

אפשר ליצור הזדהות עם אנשים גם בלי אמנות. אפשר להעביר מסרים בלי אמנות. אפשר לעשות כסף, לרגש ואפילו להתבטא בלי ליצור אמנות.

אז מה הופך אמנות למשמעותית אם אפשר לעשות את כל הדברים הללו בלעדיה?

בעיני התשובה היא פשוטה - לפרוץ גבולות.

כל אמנות ששווה משהו - פורצת במידה כלשהו גבול מסוים. היא לא צריכה להיות אוונגרדית ומשונה או לא מובנת בשביל לעשות זאת (התפישה הזאת, שפריצת הגבולות היא למוזרים האלה מהאוונגרד שגויה לחלוטין).

כל אמנות צריכה לפתיע, ולפרוץ גבול מסוים (ליילד להארה מסוימת אצל הקהל). נכון, היא יכולה להשתמש ברגש, בהזדהות ובמסרים אך לא מספיק שהיא תעביר מסר - היא צריכה להפיל איזשהו אסימון.

ואני חושב שאמנות היא הדרך הכי טובה להציע את זה לקהל מבלי שירגיש שרוצים לחנך אותו.

האמנות קוראת - בואו נתעורר. בואו נעשה ערב כלשהו, נפגש, ונצא טיפה אחרים. מה זה הטיפה האחרים הזה? אנשים שנפל להם אסימון בנוגע למשהו. כל משהו.

אמנות טובה בעיני משתמשת למשל במוזיקה כדי להפיל אסימון. זה יכול להיות אסימון, זה יכול להיות בטקסט אבל לדעתי אם מדובר בשיר - זה צריך להיות משולב. אם אני כותב ספר לילדים נניח, האיור, בשילוב הטקסט - יוצר משהו חדש שעוד אין. משהו שמפיל אסימון חייב להיות לפחות מקורי, אם לא חדש. אמנות שמפילה אסימון מגיע מרעיון של "איך, איך עוד אין כזה?".

בכל הופעה שלי אני רוצה שהקהל שלי יבין משהו, יראה משהו אור חדש. בכל ספר שאני כותב ומאייר, אני רוצה שכשהספר יסגר יהיה איזשהו קליק.

זה בעצם לכלוא נס. ליצור אמנות זה בעצם ליצור נס קטן, מעין הארה כזאת שתהיה בתוך ספר, או שיר, או קריקטורה - שלא רק ירגשו, ישעשעו, יתנו לקהל בדיוק מה שהוא מצפה לו משיר או מספר - אלא יעשו איזו מהפכה, גם אם קטנה, בתוך הראש שלהם.

זה מין הרהור חוזר אצלי בראש בכל פעם שאני עובד על משהו ואני מאד נכנס לפרטים, כמו איך הציור משתלב עם הטקסט בספר חדש שאני כותב. אני למעשה שואל את עצמי, מה בשילוב של הטקסט והציור יכול להעביר משהו שאי אפשר להעביר בכל אחד מהם בנפרד. איך שניהם יחד פורצים את הגבולות אחד של השני. וכמובן, הכל מתכנס להעברת הרעיון הראשוני של הספר -שגם הוא, אוו וואו, צריך להיות משהו חדשני בעצמו. איזו הברקה.

לפני כמה שנים היתה לי הברקה כזאת שרק עכשיו מבשילה לספר. האמת? אין לי שום תשוקה להיות סופר, להקרא סופר, למכור ספרים או להתעסק בספרים. ועדיין אני בעבודה על ספר חדש. למה? כי הרעיון. הרעיון פורץ גבולות שאפשר לפרוץ רק בספר כזה.

אחד הדברים שהכי מחרפנים אותי כאמן (מוזיקאי בדרך כלל) היא שמנסים ממני להסביר את האמנות שלי. נגיד אם אני מגיש לאיזו קרן או אפילו מזמין קהל להופעה. אני צריך להסביר את הבלתי מוסבר - לקטלג את הבילתי מקוטלג. כאילו, אני לומד עם הזמן לתת את הקטלוגים שאנשים מחפשים - זה אלבום קאנטרי, זה מופע פסנתר קומי תאטרלי, אבל אילו דיבורים ריקים כל כך. הם לא אומרים שום דבר על מה שאני עושה. כל פריצת הגבולות נעשית בין ההגדרות האלה. ספר שמביא רעיון חדש לגמרי לעולם ספרות הילדים, לא יכול להיות מוסבר בקטגוריות הקיימות. מופע שמנסה להגדיר מחדש מה זה מופע קומי מוזיקלי, לא באמת מוסבר באמצעות המילים האלה. לפני שנה וחצי הבנתי את זה, והחלטתי לצלם ספיישל, כדי שיתחילו להבין מה אני עושה בכלל. וכבר מאז בניתי מופע חדש שאני רוצה לצלם שוב.

אחת הסיבות שאני עושה מוזיקה קומית היא, מעבר להשתתפות ולריאקציה מהקהל (הצחוק כמובן) שאני אוהב, היא זה שזה מחייב אותי להפתיע אותו בכל פעם מחדש. אם אני עושה שיר שלא הפתיע אף אחד, אפילו אם נהנו מהמוזיקה ומחאו כפיים בסוף - זה לא עושה לי את זה. זה העטיפה של האמנות, לא מה שבשבילו אני כאן (מבחינתי).

בשבת אני חוגג יום הולדת (ויש מסיבה בהרצליה - 2.9 מוצש. 20:00 אפשר להגיע. 21:00 מתחילים לנגן! גונה האוס, נתן אלבז 13, הרצליה). לא יהיו בו יומרות אמנותיות, אני אנוח קצת מהשאיפות האמנותיות הקפדניות האלה, ופשוט יהיה כיף וננגן ביחד (יהיו שם מלא כלי נגינה).

5 צפיות0 תגובות

Commenti


bottom of page